סדרת 'נולדו לאופנה' מחברת בין מעצבי אופנה מובילים לאמני איפור לשיחה כנה כל יצירתיות, שיתוף פעולה ומסלולי תצוגות אופנה
איש לא ערער את עולם האופנה יותר מוויויאן ווסטווד. היא אנרכיסטית אמיתית, שיוצאת בהצהרות פוליטיות מאז שנות ה-70, אז היתה מוקד סצינת הפאנק בלונדון והחלה למכור את עיצוביה הפטישיסטיים, שספגו השראה מעולמות הסאדו-מאזו, בבוטיק שנקרא Sex,שהיה בבעלות מי שהיה אז בן זוגה (וגם מנהל להקת הסקס פיסטולס) מלקולם מקלארן. העבודה שלה הגדירה את הנוער החדש של התקופה, אך היתה זו גישתה נטולת הפחד לאתגר את המערכת שתפסה את תשומת לב הדור ההוא. היום, כשהיא בת יותר משבעים, היא עדיין מאמצת את הכוח של עולם האופנה להצית שינוי תרבותי.
העונה, ווסטווד חקרה את העולם התחתון של המאה ה-12 בוונציה בה, בלילה אחד בשנה, אנשים לבשו בגדי הסוואה בסמטאות צרות והפריזו בהתנהגותם על מנת שחטאיהם ייסלחו. בהתרכזותה בעיר ההיסטורית ובסכנות המים המאיימים לגאות מעליה, ווסטווד מקווה לעורר מודעות להשפעות שינויי האקלים.
בעשור האחרון, ווסטווד ובעלה, שהוא גם שותפה לעיצוב, אנדריאס קרונתאלר, עובדים עם אמנית האיפור יוצאת הדופן ואל גרלנד - שחולקת את רגישויותיהם המחתרתיות. היא מתייחסת לפנים כאל קנבס, וכך תצוגת האופנה לאביב/קיץ 2016 עסקה במהפכות קיצוניות: גבות בצבעי נאון, ופנים מכוסות בצבע אדום-דם. כאן, השלישיה משוחחת על אידיאלים של פאנק, ריסוס פני דוגמניות בלכלוך ועל למה הם תמיד מתחברים לאינדיבידואליזם...
ואל: תמיד אהבתי לשבור את הכללים. אני מניחה שזה בגלל שבעברי כשהייתי פאנקיסטית, או גלוחת ראש או הרומנטית החדשה, נהגתי להתאפר אחרת כל הזמן. אני מתכוונת, נהגתי להיות מישהי אחרת כל יום ומאוד נהניתי מזה! אלכסנדר מקווין המנוח תמיד אמר, ״יש יופי בכל מקום. אפילו במראה המבעית״. מה שלא מעניין אותי, זה הפנים של הסלפי כיום. אני מתכוונת, הם מאוד עשויים, אבל לכולם יש שפתיים מכווצות - כולם נראים כמו כוכבי פורנו! (צוחקת)
אנדריאס: כל הנערות הצעירות עכשיו. ממש צעירות. אני לא מבין את זה.
ואל: אני מתכוונת לזה שתמיד אהבתי את הרעיון של להיות אינדיבידואל ולחגוג את זה. בווסטווד, אנחנו יכולים לשחק!
אנדריאס: תמיד מדובר באיפור מאוד חזק וקיצוני. אנחנו עושים חיים!
ואל: אני חושבת שאתה צריך לעשות משהו כזה עם ווסטווד. שפתיים אדומות נחמדות לא ממש עובדות פה. היו לנו כמה רגעים מעולים. לאחת התצוגות יצרנו מראה איפור מהמם לכל הדוגמניות ואז זרקנו עליהן לכלוך, בוץ. רציתי שזה ייראה כאילו הן עמדו בתחנת האוטובוס, וכשהאוטובוס חלף על פניהן הן רוססו על ידי שלולית בוץ ענקית. באופן כזה או אחר, זה עדיין נראה ממש יפהפה.
אנדריאס: אני יודע שהיו אנשים שהם מסודרים לגמרי ועושים הכל באופן ממש קליני. אבל כשאתה ככה אתה מפסיד תחושה מסוימת של חופש, או של ספונטניות. אם אתה מתוכנן מדי, או יותר מדי מסודר בחיים, יכולים להיות כל מיני דברים סביבך שלעולם לא תגלה. בכל מקרה, העונה אנחנו חושבים על ונציה, אבל ויויאן יכולה לספר לך יותר על הרפרנס הזה.
״אני תמיד כופה פוליטיקה על הקולקציה כדי שהרעיונות יגיעו משם... שינוי אקלים יציפו (את ונציה) לפני שמישהו יצליח לתקן את זה בכיוון שזה הולך אליו...״ - ויויאן ווסטווד.
ויויאן: ובכן, אני תמיד כופה פוליטיקה על הקולקציה כדי שהרעיונות יגיעו משם. לפיכך, אנדריאס עבד על כל הקולקציה הזאת, הוא לא אוהב אותה במיוחד, אבל אני חושבת שהיא ממש נהדרת.
אנדריאס: זה ממש קל לך להגיד!
ויויאן: היא באמת, באמת נהדרת אבל הוא חושב שזה פאטתי שאני מספרת לכולם שהוא גאון! בכל מקרה, הרפרנסים התחילו עם לנסות להציל את ונציה. אני חושבת שאנחנו חייבים לנסות להציל את העולם עם ונציה, אחת הבעיות היא שינויי האקלים. שינוי אקלימי יכול לסחוף את העיר לפני שמישהו יספיק לתקן את הנזק שנגרם לה בקצב שזה קורה. כתבתי הרבה על איך ונציה היתה במאה ה-12. בכל שנה, היה להם קרנבל בכיכר סנט מארק. כולם היו בתחפושות מסוות, כך שלכולם היתה הזדמנות להחליף תפקידים. העשירים יכלו להיות עניים ולקיים יחסי מין עם עניים, ואנשים מכוערים יכלו להפוך ליפים וההיפך. זה הולך אחורה בציר הזמן עד לזמנים מאוד פרימיטיביים כשאנשים ממש התנהגו בפראות וביצאו חטאים גדולים. אני גם חושבת על הרעיון של "שינוי ארצות״ כשאמרתי שאנשים נסחפו הנה, בגלל שזה היה הרעיון היווני. כמו שדיוניסוס השתכר - הוא היה דו-מיני בכל מקרה ומאוד יפה עם שיער ארוך ומתולתל, אז הכל מגיע דרך העולם היווני המוקדם, כבר מאז הגיע הרעיון של העולם התחתון החושני. התצוגה הולכת להיות קצת סוריאליסטית. זה יהיה מאוד מוזר.
״הכל חוזר לפאנק. ויויאן היתה האישה היחידה בזמנו שעשתה משהו מעניין.״ - ואל גרלנד
אנדריאס: מתי כולנו התחלנו לעבוד יחד? זה בטח היה לפני 605 שנה!
ואל: יש לי הרגשה שזה היה ב-2006, אז לא כל כך מזמן. בערך עשור.
אנדריאס: שזה כמו מאה שנה באופנה! (צוחק)
ואל: ואל: סאם (מקנייט) היה פה מההתחלה. העניין המצחיק בווסטווד - ואני תמיד מספרת את הסיפור הזה - הוא כשגרתי בפרת׳ באוסטרליה הייתי אובססיבית לה. היתה חנות אחת שנקראה Elle, והבעלים שלה, אישה בשם וונדי, היתה מתקשרת אלי ואומרת ״כמה את רוצה לבזבז, ואל?״ הייתי ממש משוגעת באותן שנים ואמרתי ״4000 דולר!״ והיא היתה שולחת קופסה גדולה עם בגדים בשווי שרציתי ואני הייתי שולחת צ׳ק בדואר. ואז, הקופסה עם הבגדים היתה מגיעה, ואני הייתי בוחרת מה שאני רוצה ואת השאר מעבירה לחברים שלי, בגלל שלא יכולת למצוא את הדברים האלה בשום מקום! אהבתי את החולצה עם השדיים ואת קולקציית המכשפות עם כל כפתורי האיברים הגבריים על הבגדים! הכל חוזר לפאנק. ויויאן היתה האישה היחידה בתקופה ההיא שעשתה משהו מעניין. אם לא היה את ווסטווד, היינו ממציאים בגדים בעצמנו.
אנדריאס: מדהים.